מלחמת העצמאות (שנודעת גם בשמות מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) הוא השם המקובל, שניתן לעימות הצבאי, שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב, שפעלו בכוח למנוע את יישומה של החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות, ואת הקמת מדינה יהודית (לצד מדינה ערבית) בשטח ארץ ישראל המנדטורית. מקובל לקבוע שהמלחמה החלה מיד לאחר קבלת תכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והסתיימה ב-20 ביולי 1948. המלחמה הסתיימה בנצחונה של ישראל שהרחיבה גבולותיה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות הגובלות דה פאקטו בגבולות החדשים של ישראל.

שיעור האבידות במלחמה בקרב היהודים הגיע לכדי אחוז מכלל אוכלוסיית היישוב, עשרות יישובים יהודיים חרבו או ננטשו, העיר ירושלים חולקה בין ישראל לירדן והרובע היהודי כחלק מהעיר העתיקה של ירושלים נותר בשליטת ממלכרת ירדן. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים ערביים. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבה (בערבית - "האסון" או "המכה").